אולי בעקבות חודש אלול, הרשתות החברתיות מתמלאות בפרץ של תשובה מצד אלו שתמכו בעבר בשימוש בכוח שלטוני דורסני למניעת הפגנות של הימין. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כשהמשטרה מגבילה הפגנות נגד היועמ”ש שעדיין לא הדיח את ביבי, נזכרו בתקשורת ובבג”ץ שדריסה של זכות ההפגנה איננה לגיטימית בדמוקרטיה. במפגן של צביעות מסבירים מי שרצו להטיל מאסר על חוסמי כבישים, כל עוד אינם בדואים נכים או שחשקו בקוטג’ ובמילקי בזול, כי חירות הביטוי היא מיסודות השיטה הדמוקרטית.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שהחוק מופעל בסטנדרט שונה כלפי חלקים מהחברה הישראלית. שוב מתגלה “מבחן בוזגלו”. כולם “שווים בפני החוק” אבל יש מי ששווה יותר. הפרקליטות, בגיבוי של חלק מכלי התקשורת, התרגלה להפעיל אכיפה בררנית וסטנדרט כפול של שמירה על החוק כלפי קבוצות שזקוקות ל”חינוך מחדש” שבאופן מפתיע מגלות חסר אמון גובר במערכת המשפט.
מדוע זה קורה? מתברר כי שמירה על חירות האזרח מחייבת דבקות בשיטה דמוקרטית ובכללי ממשל תקינים. השיטה הדמוקרטית נאה דורשת אבל שלטון לא תמיד נאה מקיים. הפיתוי של השלטון לעשות שימוש בכוחו נגד מתנגדיו גובר דווקא בזמנים שחיוני להגן על חירות האזרח. אין לסמוך על טוב ליבו או גדלות הנפש של השלטון. השלטון ינסה לעשות כל שביכולתו כדי לקדם את מדיניותו. לכן חובה לעצב כללי משחק דמוקרטים שאינם תלויים בעמדות הפוליטיות, כללים שיגבילו את השלטון כדי להגן על חירות האזרח. הכללים צריכים להיקבע מאחורי “מסך בערות” ועליהם להיות “כלליים” ולחול באופן שוויוני על תומכי ומתנגדי השלטון כאחד, ללא פתח לאכיפה בררנית. סמכויות היועמ”ש, מתחם ההתערבות של בג”ץ והיכולת של השלטון לערב תכנים בהחלטות של מימון צריכים להיקבע בלי קשר לשאלה האם בג”ץ בוחן את חוק ההתנתקות או חוק הנכבה, או החלטה לשלול תקציבים מהמכינה בעלי או מתאטרון אל-מידאן.
תפיסה דמוקרטית של כללי משחק נובעת מהנחת מוצא בדבר חוסר הסכמה תמידי. אין להירתע מחוסר הסכמה. דמוקרטיה רואה בעם את הריבון – ועם, ובוודאי העם היהודי, מורכב מבעלי דעות שונות. כללי המשחק הדמוקרטים, וחופש הביטוי בפרט, נקבעו כדי לאפשר לבעלי העמדות השונות להביע את דעתם מבלי להתייחס לתוכן שמבקשים להשמיע. זו הנחת המוצא הדמוקרטית – קיימות מחלוקות מהותיות בין חלקי העם השונים והן כאן בשביל להישאר. כללי המשחק נועדו לאפשר חיים משותפים גם נוכח מחלוקות חריפות בדבר הדרך המדינית או הערכית שעל המדינה לנקוט. רק שמירה בלתי מתפשרת על חירויות האזרח תמנע מהשלטון לעשות שימוש בלתי הוגן בכוחו נגד האזרחים. כל אפשרות אחרת תפגע באזרחים, בלכידות החברתית ובחיים המשותפים.
הטור פורסם לראשונה בעיתון בשבע
